יותר מצחיק

צחוק הוא תכונה אוניברסלית, שלא מבדילה בין גיל,
תרבות ומין ונחשבת טובה לבריאות.
ראיות חדשות מצביעות על כך שצחוק הוא הרבה יותר סביבנו.
ובכל זאת מספר ילדים שלא מסוגלים לשחק כמו כולם גדל,
ילדים שלא ניתן להשתלט עליהם והם נוטים להתפרצויות,
מחקר על חשיבות משחקים קורא תיגר על הטיפול המקובל בילדים
היפראקטיביים אלה.
אנו זקוקים לצחוק, למשחקים ושמחה בחיינו כי זה טיבנו.
יש לנו מערכות חזקות שמאפשרות לנו לחיות בעולם בדרך מסוימת
ואם נבנה מערכות חברתיות שלא מאפשרות או מעודדות
כל זאת בפרט בילדים קטנים, נפספס בגדול.
צחוק ומשחקים שלובים זה בזה ומעצבים את החוויות הראשונות,
הדבר מתחיל כמעט מיד מרגע היוולד התינוק.
הורים מחכים לרגע הקסם בו בנם או בתם יחזירו להם חיוך קורן.
זה לא קורה מיד, לפעמים רק בגיל ארבע או שישה חודשים איך ההורים משתוקקים לחיוך
והדרך בה הם מתחילים ליזום תגובות כמו חיוך או צחקוק מהתינוק ע"י דגדוג.
תחילה מדגדגים בבית השחי, בבטן משחקים ברגליים.
ואז מגיע רגע הקסם, החיוך הראשון מפציע. רגע זה למרות היותו קסום,
מתחיל יחסי גומלין מעניינים הממשיכים כל החיים.
בכל מקום בעולם יודעים צחוק מהו. מדוע אנחנו צוחקים, מה גורם לכך?
איך יודעים מתי אדם צוחק דווקא ולא בוכה או צועק?



צחוק הינו תכונה נדושה ולכן לא קיבל ההתייחסות מדעית עד אשר נאורולוג
בשם רוברטו פרובין החליט שהדבר יועיל למחקרו על התפתחות המוח,
"למחקר על הצחוק הגעתי מרקע נאורולוגיה התפתחותית
החוקרת את המארג של מערכת העצבים בעלי השלכות על התנהגות.
רציתי לגשר על הפער בין התנהגות בעלי חיים ובני אדם ונראה לי שצחוק מתאים
מאוד למטרות המחקר." (הוא החל את המחקר בגן החיות של וושיגטון)
"באותה עת גן החיות היה אחד המקומות הבודדים בהם אפשר היה לנתח את קולות
של בני אדם צוחקים.
הצעד הראשון שלנו היה לנתח אנטומיה של צחוק.
כשנבחן צחוק אנושי נמצא שהוא שווה-ערך לקולות בעלי חיים, או שירת ציפורים.
אנו נולדים עם "שירה" כזו. כולנו "שרים".
"שירה" זה מופיעה 3-4 חודשים מרגע שיוצאים לאוויר העולם.
זה חלק מאוצר המילים האוניברסלי של בני אדם,
בין אם נולד ב"גיאנה החדשה", ב"מנהטן" או ב"מרכז לונדון."
כולנו מדברים בשפת ה"חה-חה" גם אם לא נבין שפה אחרת.
צחוק היינו תכונה אינסטינקטיבית שמטרתה לעזור לנו בשיתוף פעולה חברתי."
לאחר עשר שנים הציוד פרובין מתוחכם יותר.



"הוא מראה שלמרות שקיימים סוגי צחוק שונים המבנה היסודי זהה,
אפשר לחקור אנטומיה של צחוק.
בניתוח ממוחשב של הצליל עצמו. שלא כמו מחקרים קודמים שהתמקדנו
ב- " למה צוחקים דווקא מבדיחות?" בדקתי קודם כל את המבנה של הצחוק עצמו.
הצחוק נראה כך: "חה- חה- חה."
קשה מאוד לצחוק אחרת, כמו "חי- חי- חי", או "חו- חו- חו".
כאשרה הצליל גבוה "חי- חי", צחקוק, גיחוך, או צחוק "חה- חה" נמוך, או צחוק
"חו- חו" אנו רואים שיש התפרצויות קצרות של הצליל במרווחים שווים
קשה מאוד לצחוק זמן קצר מזה.
לדוגמה "חה- חה." נשמע חריג מאוד,
קשה וגם חריג מאוד לצחוק זמן ממושך מזה כמו "חה- חה- חה..."
בבסיס כולנו צוחקים באותה תבנית בסיסית."
הצעד הבא של פרבין היה לגלות ממה צוחקים האנשים.
מהר מאוד הוא נתקל בבעיה לא צפויה.
"אחד התסכולים בשלב המוקדם היה הקושי להביא נבדקים למעבדה להביא אנשים,
להראות להם קלטות מצחיקות, לספר בדיחות.
אנשים לא צחקו, הם פשוט התאבנו.
למדתי שצחוק הוא בעצם התנהגות חברתית של בני אדם, אם מביאים אנשים
למעבדה ומוציאים אותם מהקשר חברתי הצחוק נעלם."
כך החלו שנות מחקר על מקור הצחוק בשטח, בסביבה טבעית.